זחילה וחשיבתה בהתפתחות תינוקות 

במה כרוכה זחילה? האם קשה לזחול? מה נדרש מהתינוק כדי לזחול?

בסדנאות שאנחנו עורכים, אני מבקש לעיתים מההורים לזחול מספר דקות, גם על שש וגם על הגחון.הסיבה שאני מבקש מההורים לעשות זאת, היא כדי להראות שזחילה היא אינה פעולה  קלה !

אנחנו מבקשים ,מעודדים, דוחפים  -מנסים  הכול על מנת לגרום לתינוק לזחול, אך האם עצרנו פעם לחשוב כמה זה קשה ??

תינוק , כשהוא מגיע לשלב זחילה, מבלה שעות רבות מיומו בזחילה. שעות רבות הוא זוחל, ולא רק זוחל אלא גם מרים יד  מדי פעם לתפוס משחק  וכתוצאה מכך נשען על 3 בסיסים, מטפס מעל מכשולים, יורד בחזרה לשכיבה על הבטן.

בד"כ תינוק נמצא במצב של זחילה 3 חודשים לערך, 3 חודשים של זחילה יומית, שעות זחילה, שעות של פיתוח מיומנויות, שעות של עבודה של חגורת כתפיים ומערכות מוטוריות כגון שיווי משקל, הצלבה וכו. – רק מהמקום הזה אפשר להבין כמה חשוב לזחול.

זחילה היא מעין פרויקט ביניים התפתחותי בו גופנו "נבחן". למה הכוונה -

אף אחד אינו מסביר לתינוק כיצד עליו לזחול , איך מתבצעת התנועה, מה עליו לעשות כדי להתקדם ובאיזה אופן עליו להתקדם – כל הדברים האלו מתבססים על יכולות קודמות, תבניות תנועה שגופו למד.

על מנת שזחילה איכותית ( וגם על זה נדבר ) תתקיים צריכים להתקיים התנאים המוטורים הבאים:

1)      רוטציה בגב התחתון - על מנת לייצר תנועה ברגל

2)      מערכת שיווי משקל בריאה  - על מנת לאפשר העברת משקל בין צד לצד כדי להתקדם

3)      מערכת הצלבת תקינה – על מנת לקיים את תנועת ההצבה בין יד ורגלית נגדית

4)      מוטיבציה להתקדם

5)      יכולת התמודדות עם מצבי תנועה חדשים

6)      תנועיות בבית חחזה

7)      יכולת כפיפה בשרירי הגב.

8) טונוס שרירים מאוזן

למה תינוק ששוכב על הבטן יעבור לזחילה  אם אנחנו מביאים לטווח ידו את הצעצועים שהוא רוצה?

למה בכלל הוא צריך להתקדם, אם טוב לו להמשיך ולשכב על הבטן או על הגב, בשביל מה צריך להתאמץ וללמוד משהו חדש, לנסות, להכשל, להתאמץ - ...יש להודות שזו שאלה טובה.

התשובה טמונה במקור ההתפתחות המוטורית שלנו בכללותו.

הרי אנו נולדים ללא יכולות מוטוריות ( בניגוד לחיות), אנחנו נולדים כשאנחנו לא יודעים להשתמש בגופנו כלל, לא בידינו ולא ברגלינו, אנחנו לא מודעים כלל למרחב הגוף שלנו. ככה האבלוציה "בחרה" להוליד אותנו. וכמו תמיד  - להכל יש מטרה. חשיבות ההתפתחות המוטורית שלנו מעבר לשימוש בגופנו, הוא תהליך הלימוד עצמו. בעצם הניסיונות עצמם, האופן שבוא אנו לומדים דברים חדשים, האופן שבו אנו מתמודדים עם אתגרים, והכי חשוב – האם אנחנו בכלל רוצים להתעמת עם אתגרים חדשים – אלו כל הדברים שהתינוק לומד שהם אינם קשורים להתפתחות המוטורית, אך נלמדים ברקע וגם איתם אנחנו ממשיכים קדימה בחיינו.

לכן בתור שלב ראשון לקידום זחילה, אנחנו צריכים להבין שחשיבות הזחילה, היא מעבר להתמודדות הפיזית, ושעלינו להתחיל ולהרחיק צעצועים מטווח ידו של התינוק, על מנת להתחיל ולהניע את הרצון להגיע ולהתקדם.

אמהות לפעמים אומרות: "התינוק לא מראה כל רצון להתקדם, נראה לי שהוא שמח בפסיביות שלו " , "התינוק שלי עצלן".

 אחת הדרכים להתמודד עם חוסר הרצון להתקדם, היא "להעיר" את אותן מערכות תנועה במוחו של התינוק, שמסיבות שונות, אינן ערות, ע"י שימוש בתנועה עצמה.

 בהקבלה ,כמו שמכונית שאינה מניעה צריכה כבלים – אלו הכבלים שאנחנו יכולים לתת לתינוקנו, ולכן עלינו להניע את התינוק במרחב, כמה שניתן, כמובן תוך כדי ערנות לתינוק ושמירה על בריאותו.

ישנן צורות זחילה רבות, תינוקות שמתקדמים על הטוסיק, תינוקות שמתקדמים בדחיפה רק עם רגל ויד אחת, רק בעזרת הידיים, ראיתי כבר צורות שונות ומגוונות. הסיבה לכך שישנן צורות רבות מחזירה אותי לאותה נקודה שכתבתי למעלה. מכיוון שכל תינוק למד להשתמש בגופו בצורה מסוימת, מי יותר ומי פחות, יש כאלו שלמדו (בגלל סביבה נכונה) או שפשוט נולדו עם פוטנציאל מוטורי גבוה, והם מצליחים לזחול זחילה "קלאסית". אך יש גם כאלו שלא.

חשוב להבין שזאת בסך הכול מראה ליכולות הנוכחיות של הגוף. צריך לשים לב לעניין שכל צעד חדש, כל גילוי והתקדמות מוטורית מתחילה בהיסוס, בחקירה, לכן יכול להיות שיראה לנו מוזר שהתינוק שלנו זוחל בצורה מסוימת. אך מדובר בעקומת למידה, מדובר בתהליך שעם הזמן ילך וישתפר והתינוק ילמד איך לנוע בצורה יעילה יותר ונכונה מוטורית.

אנחנו בתור הורים, צריכים להיות שם על מנת לכוון, על מנת לוודא שאנחנו עושים את המיטב כדי לעזור לו במידה שהוא נתקל בקושי.

לעיתים העזרה שלנו תתבטא בשחרור ,הכוונה לתת לתינוק להתמודד, ולעיתים היא תהיה בעזרה שלו בזמן שהוא מתמודד עם קושי – זוהי מהות ההורות לטעמי,אותו קו דק שעובר בין עזרה לילדנו ובין לתת לו להתמודד וללמוד.

 גם אנחנו לומדים בתור הורים מתוך ההתפתחות של התינוק שלנו , האם אנחנו נותנים לו להתמודד, או שאנחנו עוזרים לו מייד, או לא נותנים לו כלל אתגרים כי אנחנו חוששים?